The Magic Carpet Was Never About Flying

Posted by

“I am from a family of healers,” Joan once said. I heard her, but I did not listen.

It ultimately took a trip to Morocco for me to truly understand her words. There, stories I had long treated as legend revealed themselves as teachings, beginning with what is often called the story of the “Magic Carpet”.

The story of the “Magic Carpet” is usually told as fantasy, a magical device used to make miraculous escapes.. But within Moroccan Jewish tradition, it was never about magic at all. It was about trust.

The Abuhatzeira family occupies a singular place in Moroccan Jewish history, not because of power or position, but because of posture. Across generations, its leading figures embodied a way of moving through the world shaped by humility, restraint, and faith lived quietly rather than proclaimed.

At the center of this lineage stands Rabbi Israel Abuhatzeira, known as Baba Sali (1889–1984). Born in Rissani in Morocco’s Tafilalet region and later settling in Israel, Baba Sali became one of the most revered Sephardic spiritual figures of the modern era. Jews and Muslims alike sought his counsel, blessings, and prayers; often waiting days for only a few moments in his presence.

What distinguished Baba Sali was not spectacle. He lived ascetically and avoided public display. His influence did not come from institutional authority, public teaching, or mystical performance. It came from moral gravity. Faith, in his life, was not something to demonstrate, but something to inhabit. Even as stories of healing followed him, he consistently redirected attention away from miracles and toward responsibility, humility, and trust in Hashem.

That same inheritance found a different enduring expression in his brother, Rabbi Yitzhak Abuhatzeira, known as Baba Haki (1895–1970). Where Baba Sali embodied faith through silence and restraint, Baba Haki expressed devotion through voice, text, and song. A master of piyutim, he carried the family’s spiritual posture into communal prayer and liturgy. His legacy lives in melodies still sung and words still recited. Faith transmitted through disciplined repetition and shared memory.

The lineage reaches further back to Rabbi Yaakov Abuhatzeira, the Avir Yaakov (1806–1880), one of the great kabbalists of North Africa. Revered for his scholarship and spiritual depth, Rabbi Yaakov passed away in 1880 while traveling toward the Land of Israel and is buried in Damanhur, Egypt. His writings continue to be studied not as artifacts, but as living guides.

Family tradition traces the origin of the Abuhatzeira name to a story told across generations, most often associated with Rabbi Yaakov Abuhatzeira . According to the legend, when he sought to journey from Eretz Yisrael (the Land of Israel)toward Morocco without money, passage, or protection, he did not pray for resources or intervention. He prayed for trust. The story recounts that he was carried across the sea on a ḥaṣera (a simple woven mat or carpet) an image that later gave rise to the family name Abuhatzeira. In both Hebrew and Arabic, “father” is rendered as אַבָּא (Abba) in Hebrew and أبا (Abā) in Arabic, reflecting a shared Semitic root. The name is often understood as “the father of the mat.” Whether read literally or symbolically, the teaching is the same: the journey was sustained not by means, but by faith.

Within the tradition, this story was never meant to be read as fantasy. It functioned as teaching. The “magic carpet” was not an object of power, but a posture of faith: movement made possible not by force, but by alignment; not by control, but by surrender. Jewish tradition calls this bitachon—the courage to move forward without demanding certainty, and to trust that when resistance is released, the way may carry you.

That same posture appears earlier in the Torah, when Moses led the Children of Israel out of slavery and Pharaoh’s army closed in behind them. Nachshon ben Aminadav stepped into the Sea of Reeds until the water reached his neck; only then did the sea part. Faith in Hashem came first. The miracle followed.

In that light, the magic carpet is not a fantasy of flight, but a theology of movement. It teaches that redemption does not begin with certainty, but with willingness.

Like Abraham’s Lech Lecha, the story is not about arrival, but about the courage to move before the path is revealed.

Long before the “Magic Carpet” image entered popular culture, the carpet represented something quieter and more demanding: the willingness to step forward without guarantees, and the belief that when effort gives way to alignment the world itself may begin to carry you.

In the end, faith was never about flying. It was about learning how to move in alignment—without force, without spectacle, and without spilling what matters most.

Faith, in this lineage, is the courage to move before the path is revealed.

Magic carpet lifts
Faith carried through generations
Legacy in trust

The Abuhatzeira family

That inherited posture of trust finds its modern expression in Learning to Fly Without Resistance, its Torah source in They Moved Before They Knew (Lech Lecha), and its reflective echo in Below the Clouds.

The Forgotten Financier of American Freedom: The Story of Haym Salomon

Posted by

In the same spirit of elastic faith that allows a people to adapt, endure, and act beyond immediate self-interest, one of the American Revolution’s most extraordinary and overlooked contributors was a Jewish immigrant named Haym Salomon. His story reminds us that nations are built not only by generals and statesmen, but by quiet figures willing to face uncertainty for a future they may never see.

Haym Salomon arrived in the American colonies without title, inheritance, or privilege. Born in Leszno, Poland in 1740, into a life shaped by Jewish displacement and uncertainty, he learned languages, finance, and trade in Europe before crossing the Atlantic just as the colonies moved toward revolution.

He arrived in New York in 1775, on the eve of war and quickly aligned himself with the Patriot cause. He joined the Sons of Liberty as tensions erupted into open conflict. His linguistic abilities and financial skills distinguished him immediately. While imprisoned by British forces for alleged espionage, Salomon served as an interpreter and, at great personal risk, covertly persuaded Hessian mercenaries to abandon British service—transforming captivity into resistance.

It was Salomon’s role as a financier that elevated him into true historical consequence. As colonial currency collapsed and credit vanished, the Patriot cause teetered on the brink of failure. Working closely with Robert Morris, Superintendent of Finance for the Continental Congress, Salomon brokered loans, endorsed notes, and extended personal credit when traditional sources of funding collapsed. His efforts provided the critical liquidity that kept Washington’s army in the field through its most desperate moments.

Salomon repeatedly placed himself in financial, political, and physical danger to keep the revolution alive. Many of those sacrifices were never repaid and his contributions remained largely invisible to the public record. The young United States, deeply indebted and financially strained, failed to fully honor many of the advances and guarantees he extended.

He died in Philadelphia in 1785, worn down by illness and financial loss. By some estimates, the funds he advanced would be worth tens of millions of dollars today.

Rarely mentioned alongside Washington, Jefferson, or Adams, Haym Salomon nevertheless exemplifies what it means to stretch beyond ordinary limits in pursuit of freedom and faith. His courage, financial ingenuity, and willingness to sacrifice everything for a cause greater than himself connect deeply to the shared spiritual DNA of the Jewish people and the American experiment.

History often celebrates its visible heroes. Faith remembers its bridges.
Haym Salomon’s life reminds us that elastic faith is not measured by what we inherit, but by what we are willing to give for a future we may never see.

A Torah Reflection on Haym Salomon

The Torah repeatedly reminds us that the most consequential builders of history are not always its beneficiaries. Moses leads the Israelites through the wilderness yet never enters the Promised Land; his greatness lies not in arrival, but in fidelity to purpose. As Pirkei Avot teaches: “It is not upon you to finish the work, nor are you free to withdraw from it.”

Haym Salomon stands firmly in this tradition. A Jewish immigrant who helped finance the American Revolution at extraordinary personal risk—and profound personal cost—he embodied emunah not as faith in reward, but as faith in responsibility. He acted on behalf of a future he would not live to enjoy, sustaining a fragile experiment in liberty when its survival was far from assured.

In Torah terms, this is covenantal faith: the willingness to serve a cause larger than oneself, without assurance of recognition or return. Salomon’s life reminds us that righteousness is not measured by outcomes we control, but by commitments we honor, especially when history demands sacrifice without applause.

For a broader reflection on how this kind of sacrifice fits within the shared spiritual DNA of America and Israel, see Elastic Faith: The Shared Soul of Israel and the United States.

Below the Clouds

Posted by

I woke up inside a rain cloud.
It was a surprise to discover the sun below.

On my birthday, I woke with anticipation for my tennis lesson. After two years of surgery and physical therapy, I was finally able to play again. To return not just to a game I love, but to a body I was learning to trust again.

We live on the 25th floor. When I looked out the window that morning, all I could see were clouds; thick, gray, and low. No ground, no horizon,  just rain and mist. It felt definitive. I texted my tennis teacher to cancel. He replied quickly: the courts were dry, playable, and touched by a sliver of sunlight.

When I arrived, he was right. The court was bright, the ground was dry, and the sun was out. I found myself wondering how nature could hold such different truths at the same moment in places in such proximity.

In Hebrew, teva means nature. Phonetically, it is also the word used for the Ark of Noah and the basket that carried Moses. In both cases, human beings are placed into nature not as masters, but as passengers carried forward by forces they do not control. Both moments mark beginnings. Both require trust in Hashem and surrender to time and elements.

Like Noah waiting in the ark as the Flood waters receded, I came to see that clarity often appears before we can reach it.

Judaism, I realized, is a tradition anchored far more in time than in place. As Abraham Joshua Heschel writes in The Sabbath, Shabbat is a sanctuary in time independent of geography. Nearly all Jewish holidays are rooted in the calendar, not the landscape. Our faith is portable because it is tethered to when, not where.

There are rare exceptions. The Western Wall in Jerusalem grounds us in a specific place. Sukkot grounds us in a prescribed structure; only fully observed within the fragile walls of a sukkah. But even there, the lesson is impermanence, exposure to the elements, and trust.

Nature, I began to understand, is where time and place meet. It is Hashem’s interface between the two. Weather can unite distant places or divide adjacent ones. Clouds can obscure while sunlight waits just above. What we experience depends not only on where we stand, but on when, and on whether we are willing to move.

That morning, I learned something simple and lasting. Sometimes you wake inside the cloud. Sometimes the light is already there, waiting beneath it. Wisdom is learning when to descend.

Inside the cloud
Light was never gone at all
Only out of sight

The wisdom of waiting beneath the clouds is mirrored in Learning to Fly Without Resistance and rooted in lineage in The Magic Carpet Was Never About Flying.

Purim on the Plate: Food, Disguise, and Revelation

Posted by

Purim is the holiday that reminds us not to trust what we see too quickly.

The Megillah never names God, yet God is everywhere. Esther lives hidden in the palace, her true identity concealed until the moment it matters most. Haman believes he is ascending even as the ground is already giving way beneath him. The entire story turns on reversals—v’nahafoch hu—what we think we are seeing is not what is actually happening.

We dress in costumes not to deceive, but to remember that essence and appearance are rarely the same thing. This is a tension I’ve written about before through Esther and Moses, each discovering their true self while hidden in plain sight.

That same lesson can live on the plate as well.

In recent years, I’ve found myself drawn to food that plays with expectation. Dishes that look like one thing and turn out to be another. Not to fool the eater, but to delight them in the moment of discovery.

This tomato “tuna” tartare is exactly that. At first glance, it reads unmistakably as tuna: deep red, glossy, finely diced, shaped with intention. But beneath the surface, the truth is entirely different. Carefully prepared tomatoes with their seeds removed so only the firm flesh remains become “tomato meat.” Dates add a soft chew, while seaweed and soy impart umami.

Like Purim, the delight is in the reveal. You taste it expecting one thing and discover something else.

It is not tuna. Yet it carries the memory of tuna—its color, its structure, its elegance—without being bound to it. That freedom is the point.

The same is true of watermelon “tuna” sashimi. When sliced and treated with restraint, watermelon takes on the appearance and even the mouthfeel of raw fish. It stops conversation. People lean in. Then comes the smile. The recognition that what they thought they knew is being gently overturned.

Both dishes  naturally belong on a Purim table because Purim is not about certainty; it is about revelation. About the slow uncovering of what has been hidden in plain sight.

Food like this does not mock tradition but honors it. It says: the story is still alive. We are still allowed to play. Still allowed to be surprised.

On Purim, we give gifts of food—mishloach manot—not because sustenance is scarce, but because connection is. These dishes carry curiosity. They spark conversation. They invite laughter.

Purim does not ask us to abandon truth. It asks us to approach it sideways.

Sometimes the most honest thing at the table is the dish that looks like something else entirely.

Chag Purim Sameach.

שומרי האור: שליחות מוסרית משותפת

Posted by

חלון נשאר מואר
מישהו בחר שלא להסיט את המבט
החושך ממתין בחוץ

.חנוכה הוא סיפור של ניסים. יש ניסים שנעשו בידי שמיים, יש שנולדו מאומץ אנושי, ויש שנוצרו מן השותפות השקטה שבין השניים

.בשנת 167 לפנה״ס הוביל יהודה המכבי כוח יהודי קטן ונחשל במספרו נגד האימפריה הסלווקית־יוונית, שביקשה למחוק את היהדות מחיי היהודים ומאדמתם. זו הייתה מרידה לא רק נגד שלטון פיזי, אלא נגד מחיקה רוחנית. ואז בא הנס השני — השמן. פך אחד, שהיה בו די ליום אחד בלבד, בער שמונה ימים. האור החזיק מעמד מעבר לכל ציפייה רציונלית

.לעיתים אנו נוטים לראות בניסים הללו היסטוריה עתיקה, אך יש בינינו יהודה מכבים בני זמננו. ובצידם — חסידי אומות העולם, שמעשיהם, כמו השמן, מאפשרים לאור לבעור הרבה מעבר למה שנדמה שאפשרי

.ב־14 בדצמבר 2025, במהלך הטבח בחנוכה באירוע של חב״ד בסידני, אוסטרליה, ירד הטרור במלוא מובנו. בתוך הכאוס היה אדם אחד שלא נמלט. אחמד אל־אחמד רץ אל הסכנה. הוא קפץ על אחד המחבלים, חטף ממנו את נשקו, ונפצע מירי פעמיים תוך כדי כך. גופו ספג קליעים שיועדו לאחרים. אומץ ליבו הציל חיים

.ברגע ההוא הפך אחמד אל־אחמד ליהודה המכבי בן זמננו. לא מפני שהיה יהודי, אלא מפני שבחר באנושיות. מפני שהבין, באינסטינקט, שיש רגעים שבהם התגובה המוסרית היחידה היא לעמוד בין האור לבין החושך

.זו לא הייתה הפעם הראשונה שאור החנוכה הוגן בידי מי שאינו מן הקהילה היהודית

.בשנת 1993, בבילינגס שבמונטנה, הותקפו יהודים בידי עליונות לבנה שניסתה להקים “מולדת ארית”. בית קברות יהודי חולל. הושמעו איומי פצצה נגד בית הכנסת. לבנה הושלכה דרך חלון חדר השינה של ילד יהודי בן חמש — מכוונת ישירות אל המנורה שעל אדן החלון. המשטרה המליצה למשפחה להסיר את המנורה. במקום זאת — הקהילה קמה על רגליה

.הכומר קית’ טורני הפך ליהודה המכבי של בילינגס. כל מרד זקוק למנהיג, והוא הבין ששתיקה רק תזמין עוד חושך. הוא גייס כנסיות. ילדים ציירו מנורות נייר. משפחות הדביקו אותן לחלונותיהן. העיתון המקומי הדפיס מנורה על עמוד שלם לתצוגה בבתים

.עד מהרה אלפי בתים הוארו במנורות לצד קישוטי חג המולד. זה היה דוד מול גוליית — לא באבנים, אלא בעפרונות צבעוניים ובאומץ. השנאה נסוגה. האור החזיק מעמד

.בנובמבר 2025 נסעתי לראשונה לאפריקה כדי להשתתף בחתונה יהודית מרוקאית. היא נפרשה על פני שישה ימים — מהחינה אל החופה ועד לשבת עצמה — וכל רגע היה ספוג בשמחה, בטקסיות ובתחושת רציפות בלתי־נשברת. במהלך הטקס עצרו הרבנים ואב הכלה כדי להודות בפומבי למלך מרוקו על הגנתו על היהודים ועל האפשרות להתפלל בגלוי וללא פחד

.ההכרת תודה לא הייתה טקסית או מופשטת. במהלך מלחמת העולם השנייה, כשדרשו הנאצים רשימות של יהודים, השיב מלך מרוקו במפורסם כי אין יהודים במרוקו — יש רק מרוקאים. על סירובו הזה הגלה אותו משטר וישי לשנתיים. עמו מרד. מלכם שב

.לשבת בחתונה ולשמוע את המילים הללו נאמרות בקול רם מתחת לחופה בידי הרב ואב הכלה — הרגע היה גם יקר וגם שברירי, תזכורת עד כמה הגנה כזו הייתה נדירה בהיסטוריה היהודית ועד כמה היא עדיין עלולה להיראות שברירית. כאשר התגלגלו האירועים הטרגיים של חנוכה בחוף בונדי בסידני, אותה הבעת תודה — על ביטחון, על כבוד, על היכולת הפשוטה לחגוג בגלוי — קיבלה עומק וכאב גדולים עוד יותר

.מה שמחבר בין הסיפורים הללו אינו גיאוגרפיה או דת. זו הבחירה

.אחמד אל־אחמד בחר לרוץ אל הסכנה
.קית’ טורני בחר להרבות אור במקום לייעץ להסתרה
.מלך מרוקו בחר בכבוד על פני ציות
.כל אחד בדרכו הפך למכבי בן זמננו

.ועם זאת, נשמתי התרוממה גם מניסים שקטים יותר

.בימים שלאחר הטבח בסידני הגיעו מסרים מחברים שאינם יהודים מכל העולם: בחריין, צרפת, גאנה, הודו, יפן, לבנון, ניגריה, איחוד האמירויות, בריטניה וארצות הברית. כל מסר היה משמעותי. חסד אינו דורש כוח או מעמד. הוא דורש מודעות — את הנכונות לומר: אני רואה אותך. אני איתך

.גם השתיקה מדברת. יש השותקים מפחד, יש מעייפות, ויש מאדישות. ההיסטוריה לימדה אותנו ששתיקה לעולם אינה ניטרלית

.במהלך מלחמת העולם השנייה סיכנו יותר מ־29,000 לא־יהודים את חייהם כדי להציל יהודים. היום יהודים שוב מוצאים עצמם שואלים מי יעמוד, מי יתקדם קדימה, ומי יסיט את מבטו. השלכות ההסתה אינן עוד תיאורטיות. הן כתובות בדם, במשפחות שבורות, ובקהילות שנאלצות להתאבל תוך כדי עמידה זקופה

.חנוכה מלמד אותנו שהחושך אינו נעלם מעצמו. מאתגרים אותו. לפעמים בצבאות, לפעמים בשמן, ולפעמים באדם אחד שמחליט שזה הרגע לעמוד

.גיבורים מהלכים בינינו. יש רועשים. יש נסתרים. כולם נחוצים

.בחנוכה הזה, מי ייתן ונזהה את המכבים בני זמננו. נכבד את חסידי אומות העולם. ולעולם לא נמעיט בכוחה של הבחירה באור — במיוחד כשקל יותר להסיט את המבט

.חנוכה אינו מבקש מאיתנו לתקן את העולם. הוא מבקש מאיתנו לא לנטוש אותו

.בחג הזה הציבו מנורה בחלונכם. היא יכולה להיות מצוירת בידי ילד. מודפסת על נייר. לא מושלמת. מה שחשוב הוא הבחירה להיות נראים

.כאשר אתם מדליקים מנורה, אינכם מצהירים הצהרה פוליטית. אתם מצהירים הצהרה אנושית: שיהודים אינם עומדים לבדם, שאמונה ראויה להגנה, ושאור מתחזק כאשר חולקים אותו

.האור אינו מתווכח עם החושך. הוא מאיר דרכו. ולפעמים — זהו נס דיו

נספח

“שומרי האור”

 .בכל דור יש מי שהופכים לשומרי האור. נשים וגברים שקמים ברגעי סכנה כדי להגן על מה שקדוש — לא משום שנצטוו, אלא משום שהם מזהים אמת כאשר היא נתונה לאיום

.בתורה, האור הוא מעשה הבריאה הראשון: “יהי אור”. הוא היסוד של הסדר עוד לפני חוק, אומה או כוח. בברית החדשה, האור הוא צו מוסרי: “והאור מאיר בחושך, והחושך לא השיגו”. ובקוראן, האור הוא ההדרכה עצמה: “אללה הוא אור השמים והארץ”

.לאורך כל המסורות הללו, האור אינו פסיבי; יש לשמור עליו, לשאת אותו ולעיתים אף להגן עליו בידיים אנושיות. שומרי האור אינם מוגדרים על-פי אמונה או זהות, אלא על-פי בחירה. הבחירה לעמוד בין אלימות לבין הפגיעים, להגן על פולחן, על כבוד האדם ועל החיים עצמם. כמו שמן החנוכה, אומץ ליבם עשוי להיראות בלתי מספיק באותו רגע, אך הוא בוער זמן רב מעבר למה שההיגיון מאפשר, ומזכיר לנו שההיסטוריה מעוצבת לא רק בידי כוח, אלא גם בידי מי שמסרבים לתת לאור לכבות

.שומרי האור אינם תמיד נושאים לפידים. לעיתים, הם פשוט מדליקים מנורה ומסרבים לכבות אותה

.קרדיט לצילום: קווינסי, חתני, צילם תמונה זו של תולעי-אור בניו זילנד. קווינסי הסביר:
“בהתחלה לא ראינו (את תולעי-האור) כי השמש בדיוק שקעה והלכנו עם פנסים, אבל ברגע שכיבינו את הפנסים ונתנו לעיניים להתרגל, פתאום הבנו שאנחנו מוקפים בנקודות אור זעירות כמו כוכבים. זה היה קסום מאוד, ולמרות שלא בדיוק כמו נרות סיפור החנוכה, הייתה לכך משמעות דומה במובן המטפורי”

.ניתן לקרוא עוד על אורו של חנוכה המאיר את החשכה כאן

You can read an English version of this blog here.

מכבים מודרניים ממונטנה

Posted by

.האור אינו מתווכח עם החשכה
.הוא אינו מנהל איתה משא ומתן
.הוא פשוט מאיר דרכה

.ביום ראשון, 14 בדצמבר 2025, כאשר החדשות על טבח החנוכה בסידני התפשטו, הטלפון שלי רטט ותיבת הדוא״ל התמלאה. הודעה אחת עצרה אותי והרימה את רוחי. היא הייתה מחברי טים. הוא כתב כחתן, כעד, כמי שחי בתוך סיפור שפתאום הפך שוב לאקטואלי

.הוא כתב על אביה של אשתו ליז: קית׳ טורני

.קית׳ טורני היה כומר בבילינגס, מונטנה. במהלך חנוכה של שנת 1993, כאשר השנאה החליטה לבחון עיירה אמריקאית קטנה, קית׳ טורני קם ועמד. לא כיהודי, לא כפוליטיקאי, ולא מתוך חיפוש הכרה — אלא כאדם שהבין אמת יסודית: כשאחד מאיתנו מותקף, כולנו תחת מתקפה, ועלינו להוביל באהבה מול השנאה

.שמעתי את סיפור בילינגס בעבר, כמו רבים מאיתנו. הוא הפך כמעט לפולקלור. ילדים לומדים אותו דרך הספר היפהפה
“חנוכיות חג המולד: איך עיירה אחת נלחמה בשנאה”
.אך בקריאה מחודשת ברגע הזה, כשהפצעים עדיין טריים, הסיפור נוחת אחרת. הוא כבר לא מרגיש כמו היסטוריה. הוא מרגיש כמו מדריך פעולה ותזכורת למה שאנחנו מסוגלים להיות

.בשנת 1993 הפכה בילינגס ליעד של עליונות לבנה שביקשה לחרוט לעצמה “מולדת ארית”. הם חיללו את בית העלמין היהודי. איימו להפציץ את בית הכנסת. לבנה נזרקה דרך חלון חדר השינה של ילד יהודי בן חמש, יצחק שניצר. היא כוונה ישירות אל החנוכייה שעל אדן החלון

.המשטרה ייעצה לאמו של יצחק, תמי, להוריד את החנוכייה. הרגע הזה — שקט, פרוצדורלי ובעל כוונה טובה — היה רגע של פרשת דרכים. ההיסטוריה לעיתים משתנה לא בנאומים גדולים, אלא בבחירות קטנות ובלתי נסבלות: להתחבא או להאיר. להסיר את האור — או להסתכן בעוד חושך

?תמי שניצר עשתה מעשה אמיץ. היא דיברה בפומבי. היא שאלה שאלה שעדיין מהדהדת:
איך מסבירים לילד שבאמריקה יהודים צריכים להסתיר את החנוכייה שלהם — דווקא בחג שחוגג את החירות לעבוד את אלוהיהם בגלוי

.מרגרט מקדונלד, אישה נוצרייה מבילינגס, שמעה את השאלה וסירבה להשאיר אותה ללא מענה. היא התקשרה לכומר שלה, קית׳ טורני, ושאלה אם ילדי בית הספר של יום ראשון יכולים לצייר חנוכיות ולתלות אותן בחלונות

.קית׳ טורני לא היסס. הוא עודד כנסיות נוספות לעשות כן. ומה שקרה אחר כך עדיין מרגיש ניסי בפשטותו

.מאות חנוכיות מצוירות ביד הופיעו בחלונות ברחבי בילינגס. אחר כך אלפים. העיתון המקומי הדפיס חנוכייה בגודל עמוד, בשחור־לבן, כדי שהתושבים יוכלו לגזור ולהדביק על חלונותיהם. גם עסקים הצטרפו. בתים עם עצי חג מולד הציבו לצידם חנוכיות. המסר היה חד וברור:
אם אתם מכוונים נגד יהודים — תצטרכו לכוון נגד כולנו

.קבוצות השנאה ניסו להשיב מלחמה. יריות נורו לעבר בית ספר קתולי. חלונות כנסיות נופצו. אך שנאה נשענת על בידוד, פחד ושתיקה — ובילינגס לא סיפקה אף אחד מאלה. עוצמת האור גברה על החשכה. הקיצונים נסוגו ועזבו את העיירה

.זו הסיבה שקית׳ טורני ואנשי בילינגס היו המכבים של זמננו. כל מרד זקוק למנהיג, ובבילינגס קית׳ טורני היה יהודה המכבי: לא עם חרב ביד, אלא בקריאה לאחרים לעמוד, לפעול, ולסרב לשתוק

.המכבים המקוריים היו יהודים שנלחמו באימפריה אדירה על הזכות לחיות כיהודים. הנס של בילינגס היה שלא־יהודים נשאו את הלפיד הזה — לא בנשק, אלא בנייר, בטושים ובחלונות. זה היה דוד מול גוליית, לא באבנים אלא בציורי ילדים ובבהירות מוסרית. הם הבינו באופן אינסטינקטיבי שהמאבק היהודי לחופש דת אינו עניין פנימי. הוא היסוד של כל חברה הטוענת שהיא מעריכה חירות

.ביד ושם אנו מכבדים את חסידי אומות העולם שהצילו יהודים בשואה. שמותיהם חקוקים בהיסטוריה מפני שבחרו באומץ כאשר המחיר היה ממשי והסוף לא ידוע. קית׳ טורני שייך לשושלת הזו — לא מפני שהציל יהודים ממחנות מוות, אלא מפני שהבין את אותה אמת נצחית: כאשר יהודים נרדפים בשל יהדותם, ניטרליות איננה אפשרות

חנוכה מלמד את הלקח הזה שוב ושוב. לאחר חורבן בית המקדש, חכמי ישראל דנו אם יש טעם להמשיך לחגוג את החג. המרכז הפיזי חרב. הניצחון המדיני נשכח. ואף על פי כן אמרו כן — משום שחנוכה איננו סיפור של כוח, אלא של התמדה. .ל הדלקת להבה קטנה מול ניסיונות חוזרים ונשנים של ההיסטוריה לכבותה

המנורה עצמה נושאת את המשמעות הזו. זהו הסמל העתיק ביותר של העם היהודי — יצירה, סדר ונוכחות אלוהית. .בחנוכה החנוכייה מביאה את הקדושה אל תוך הבי

.זו אותה להבה ששרדה את האינקוויזיציה, את הפוגרומים, את השואה, את השביעי באוקטובר — וכעת גל עולמי של אנטישמיות שנדמה כחסר מעצורים. בתי כנסת מותקפים. מרצים יהודים מסומנים. סטודנטים יהודים מוטרדים. טבח החנוכה בחוף בונדי, 2025. ושוב נאמר ליהודים — לפעמים במפורש, לפעמים בעדינות — להיות שקטים יותר, פחות נראים, פחות יהודים

והתשובה היום היא אותה תשובה מבילינגס של .1993:
אל תעמעמו את האור. הכפילו אותו

.לחבריי הלא־יהודים ששואלים מה הם יכולים לעשות: בעונת החגים הקרובה — חנוכה או חג המולד — הניחו חנוכייה בחלון. היא יכולה להיות מצוירת בידי ילד. מודפסת על נייר. פשוטה כמו החנוכייה שלמטה

.כאשר אתם מציבים חנוכייה בחלונכם, אינכם מקיימים טקס דתי. אתם משמיעים עמדה: שהיהודים אינם לבד, שלאמונה מגיעה הגנה, ושאור מתחזק כאשר חולקים אותו

.קית׳ טורני הבין זאת לפני יותר משלושים שנה. עיר שלמה הבינה זאת יחד איתו. ומתוך הבחירה הזו — נייר ודיו הפכו לאומץ, חלונות הפכו למקדשים, וחורף קטן במונטנה הפך לחלק מסיפור החנוכה הנצחי

.האור אינו מתווכח עם החשכה
.הוא מאיר דרכה
.לפעמים בשמן
.לפעמים בצבעונים
.ולפעמים — משום שמישהו בחר להנהיג, ואחרים בחרו ללכת אחריו

:כך ניתן להשתמש באיור זה

  • .הדפיסו את האיור
  • .גזרו את המנורה או הציגו אותה כפי שהיא
  • .הניחו אותה בחלון במהלך חנוכה או בעונת חגי סוף שנה אזרחית
  • .שתפו את האור עם שכניכם ועם הקהילה שלכם

.מנורה זו היא שחזור מודרני נאמן למקור, בהשראת מנורת נייר שהודפסה בעיתון ושימשה בעיר בילינגס, מונטנה, בשנת 1993

.ניתן לקרוא עוד על אורו של חנוכה המאיר את החשכה כאן

You can read an English version of this blog here.

מסר מחנוכה 2025

Posted by

.הרב כמעט בכה

.שבת חנוכה 2025 הייתה שונה מכל מה שראיתי אי־פעם בחב״ד. בית הכנסת היה מלא מעבר לתפוסתו. הרב והקהילה היו עצובים, אך נחושים. לא היו דמעות — רק נחישות קרת־עין להאיר אור אל תוך החושך, גם בזמן שהתאבלנו על רציחתם של רב חב״ד, ילד בן עשר, ושלושה־עשר נוספים, ועל פציעתם של רבים אחרים בפיגוע הטרור באירוע חגיגות חנוכה של חב״ד בחוף בונדי בסידני, ב־14 בדצמבר 2025

.בסוף השבוע הזה השתתפתי בשני מפגשי חב״ד במיאמי. מעולם לא דמיינתי שיהודים שוב יחששו לביטחונם בזמן שהם חוגגים את חנוכה

.ובכל זאת, חנוכה מעולם לא היה רק סיפור של חושך. זהו סיפור על כך שהאור תמיד בוקע מבעד לחושך

.שוב אנו עדים לחוסנו של העם היהודי; ועוד דבר עמוק לא פחות: רגעים שבהם אחרים קמים ומסייעים לאור הזה להחזיק מעמד

.בחנוכה הזה אני מבקש לכנות את האנשים הללו “שומרי האור”. אנשים צדיקים שבשעות של סכנה או מבחן מוסרי בוחרים להגן על חיי אדם ועל כבוד האדם. הם אינם מוגדרים על פי אמונתם או זהותם, אלא על פי בחירתם. כמו השמן שבמקדש, אומץ ליבם בוער זמן רב יותר מכפי שההיגיון היה מנבא

?בימים האחרונים שיתפתי כמה הרהורים הבוחנים הן את החושך שבתוכו אנו חיים והן את האור שממשיך לצוץ. כל אחד מהם מתחיל במקום אחר, אך כולם חוזרים לאותה שאלה: מי שומר על האור כשהוא מצוי בסכנה הגדולה ביותר

.”שומרי האור“ הוא עיון בחסידי אומות העולם הצדיקים בימינו — באלה העומדים בין האלימות לבין הפגיעים

.”מכבים מודרניים ממונטנה“ מספר את סיפורה של בילינגס, מונטנה, שם כומר ועיר שלמה הגיבו לאנטישמיות לא בפחד, אלא במנורות נייר ובאומץ מוסרי

.”האור בוקע מבעד לחושך“ חוזר למילות הפתיחה של ספר בראשית — “יהי אור” — ומהרהר מדוע בהירות מוסרית, ולא שתיקה, נדרשת ברגעים כאלה

.”זכרו את הקשת שנותרה“ מתבונן בקשת המקראית כברית וכאחריות, ושואל מה נותר לאחר הסערה

.”הדלקת המנורה במפרץ” בוחן דבר יוצא דופן: באיחוד האמירויות הערביות ובבחריין הואר חנוכה בקווי הרקיע ובמרחבים ציבוריים — סימן לכך שההיסטוריה נוטה לעבר תקווה

.”האור האינסופי של המנורה זורח מן הבניין הגבוה בעולם“ משקף הדלקת מנורה היסטורית על גג המגדל הגבוה בעולם באיחוד האמירויות, שהפכה אתר עולמי לסמל של נראות יהודית וכבוד

.”אור אינסופי: כיצד המנורה יכולה לעורר שלום ותקווה“ חוזר לשנת 2015, אז אירח מלך בחריין, חמד בן עיסא אל־חליפה, חגיגת חנוכה והדלקת מנורה בארמון המלוכה — סמל מתמשך לדו־קיום

.חנוכה אינו מבטיח שהחושך ייעלם. הוא מבטיח שהאור ראוי להדלקה בכל מקרה

.יהי רצון שנכבד את שומרי האור. שנרבה אותו היכן שנוכל. ושלעולם לא נמעיט בכוח הבחירה באור — במיוחד כאשר קל יותר להסיט את המבט

.לסיום, ברצוני לשתף שיר חנוכה יפהפה שנושא את הרעיון הזה לא רק במילים, אלא גם במנגינה: “סימפוניה של אור“

חג חנוכה שמח.

הדלקת המנורה בבית חב”ד בבריקל, מיאמי, פלורידה, בית כנסת ע”ש משפ’ רוק. 20.12.2025

You can read an English version of this blog here.

A Hanukkah 2025 Message

Posted by

You can find a Hebrew version of this blog here.

The Rabbi nearly cried.

Hanukkah Shabbat 2025 was unlike any I had seen at Chabad. The shul was filled beyond capacity. The Rabbi and the congregation were sad, but resolute. There were no tears, only steely-eyed determination to shine light into darkness, even as we mourned the murder of a Chabad rabbi, a ten-year-old child, and thirteen others, and the wounding of many more in the terrorist attack at the Bondi Beach Chabad Hanukkah celebration in Sydney on December 14, 2025.

This weekend, I attended two Chabad gatherings in Miami. I never imagined that Jews would again worry about their safety while celebrating Hanukkah.

And yet, Hanukkah has never been only a story of darkness. It is a story of how light always shines through the darkness.

Once again, we are witnessing the resilience of the Jewish people; and something else just as profound: moments when others step forward to help that light endure.

This Hanukkah, I want to name those people Guardians of the Light. Righteous individuals who, in moments of danger or moral testing, choose to protect human life and dignity. They are not defined by faith or identity, but by choice. Like the oil in the Temple, their courage burns longer than reason would predict.

Over the past days, I’ve shared several reflections exploring both the darkness we are living through and the light that continues to emerge. Each begins in a different place, but all return to the same question: who guards the light when it is most at risk?

Guardians of the Light is a meditation on modern-day righteous gentiles—those who stand between violence and the vulnerable.

Modern Montana Maccabees tells the story of Billings, Montana, where a pastor and an entire town responded to antisemitism not with fear, but with paper menorahs and moral courage.

Light Shines Through the Darkness returns to the opening words of Genesis—“Let there be light”—and reflects on why moral clarity, not silence, is demanded in moments like this.

Remember the Rainbow That Remains reflects on the biblical rainbow as covenant and responsibility, asking what endures after the storm.

Lighting the Menorah in the GCC explores something extraordinary: in the United Arab Emirates and Bahrain, Hanukkah has been illuminated on skylines and in public spaces—a sign of history bending toward hope.

The Infinite Light of the Menorah Shines from the World’s Tallest Building reflects on a historic menorah lighting atop the world’s tallest tower in the UAE, transforming a global landmark into a symbol of Jewish visibility and dignity.

Infinite Light: How the Menorah Can Inspire Peace and Hope looks back to 2015, when King Hamad bin Isa Al Khalifa of Bahrain hosted a Hanukkah celebration and menorah lighting at the Royal Palace—an enduring symbol of coexistence.

Hanukkah does not promise that darkness will vanish. It promises that light is worth lighting anyway.

May we honor those who guard the light. May we multiply it where we can. And may we never underestimate the power of choosing light—especially when it would be easier to look away.

In closing, I want to share a beautiful Hanukkah song that carries this idea not only in words, but in melody: A Symphony of Light.

Chag Hanukkah Sameach.

Menorah lighting at the Chabad Brickel, Rok Family Synagogue. December 20th, 2025.

You can read this blog in Hebrew here.

Light Shines Through the Darkness

Posted by

“Darkness was upon the face of the deep. And God said: Let there be light.”

The tragic terrorist attack and massacre at Chabad Hanukkah celebration in Sydney, Australia, together with the mass shooting at Brown University that targeted a Jewish professor’s exam preparation session, and the murder of a MIT professor in Brookline, Massachusetts are beyond words.

Being part of the Chabad community means no one is distant from the pain. Everyone is either directly connected or one degree removed from the victims and survivors. One of my close friends called me in shock. He and his young daughter had been having lunch on Bondi Beach that day when the area was suddenly locked down, forcing them to hide as events unfolded around them.

In response, I created an art project to express what words could not.

Then I returned to this essay written years ago in the aftermath of another Hanukkah attack. I realized, with sadness and clarity, that its message remains painfully relevant today. The words still matter. But the list has grown.

I felt compelled to add testimony, not as politics or provocation, but as witness. A way of acknowledging how dramatically antisemitism and Jew-hatred have escalated across the world in recent years. In Jewish tradition, testimony matters. To name is to remember. To remember is to refuse erasure.

The Breaking Matzo community mourns each of these tragedies. We pray for the souls of those murdered, for the wounded, and for the families and communities left to carry these unbearable loss. May their memories be a blessing. Such acts of antisemitic violence are morally repugnant and their recurrence demands moral clarity, not silence.

In searching for grounding, I returned to the Torah, to the very first page.

“In the beginning God created the heaven and the earth. Now the earth was unformed and void, and darkness was upon the face of the deep;
and the spirit of God hovered over the face of the waters. And God said: Let there be light. And there was light. And God saw the light, that it was good; and God divided the light from the darkness.”

Light precedes law. Light precedes judgment. Light precedes human argument.

Creation does not begin by eliminating darkness, but by distinguishing it. God does not deny the existence of chaos; He insists on moral separation. This is the first act of order in the universe, not force nor dominance, but discernment.

We cannot fully shield ourselves from the darkness that emerges in our world. But each of us can and must choose every day to bring the light of Day One into the world. A light that is not reactive, not defensive, but intrinsically good.

During Hanukkah, the festival of rededication, the menorah takes on even deeper meaning. Its light does not erase darkness. It divides it. It insists on moral distinction. It declares that not everything is relative and not everything is permissible.

We must vigorously divide the light from the darkness.

To light a menorah is not to deny suffering. It is to refuse confusion. It is to say that terror and hatred do not get the final word and that even in moments of grief, clarity matters.

May we be inspired to cast radiant light in the midst of unspeakable darkness. Not because it is easy. Not because it guarantees safety. But because creation itself begins with that choice. and because light, once lit, still matters.

A Record of Tragedy

A chronology of antisemitic violence, intimidation, and moral rupture

This record is not comprehensive. It is not political. It is testimony.

October 27, 2018 — Pittsburgh, Pennsylvania, USA

A gunman attacked Shabbat morning services at the Tree of Life synagogue, murdering 11 Jewish worshippers. This remains the deadliest antisemitic attack in American history.

Late November–December 2019 — New York City, USA

A series of assaults against visibly Jewish individuals occurred in public spaces, particularly in Brooklyn, creating fear and insecurity during daily Jewish life in the weeks leading up to Hanukkah.

December 10, 2019 — Jersey City, New Jersey, USA

Two attackers murdered three civilians inside a kosher supermarket and one responding police officer. The attack was treated as targeted antisemitic violence.

December 28, 2019 — Monsey, New York, USA

On the seventh night of Hanukkah, an assailant entered a Hanukkah celebration at the Home of Rabbi Chaim Rottenberg and stabbed multiple guests. Five people were wounded; one victim later died from injuries.

October 7, 2023 — Israel

Hamas carried out a coordinated terrorist assault against Israeli civilians, murdering, raping, and abducting men, women, children, and the elderly. This was the deadliest day for Jews since the Holocaust and was followed by a global surge in antisemitic incidents.

October–December 2023 — New York City, USA

Multiple assaults against visibly Jewish individuals were reported in public streets and transit systems, contributing to heightened fear within Jewish communities.

November 5, 2023 — Thousand Oaks, California, USA

A Jewish man named  Paul Kessler (69) died from head injuries sustained during a confrontation at opposing demonstrations related to the Israel–Hamas war. His death was ruled a homicide.

October 2023 — Cambridge, Massachusetts, USA

A Jewish student at Harvard Business School was assaulted during protests on campus. Criminal charges were later filed in connection with the incident.

May 21, 2025 — Washington, D.C., USA

A Palestinian terrorist killed an American Jewish woman and her Christian fiancé in front of the Capitol Jewish Museum in Washington D.C. in an antisemitic attack.

June 1, 2025 — Boulder, Colorado, USA

An incendiary attack targeted participants at a pro-Israel gathering. Multiple individuals were injured, including the death of a Holocaust survivor. Karen Diamond (82) later died from her injuries.

October 2025 — Manchester, England

An assault occurred during Yom Kippur services, resulting in fatalities and injuries. The attack traumatized the British Jewish community on Judaism’s holiest day.

November 2025 — Harrisburg, Pennsylvania, USA

The residence of Governor Josh Shapiro was targeted in an arson attack during the Passover season. The incident was investigated amid concerns of antisemitic motivation.

December 2025 — Providence, Rhode Island, USA

A mass shooting occurred at Brown University during an exam preparation session associated with a Jewish professor. Two people were killed and several others wounded.

December 2025 — Brookline, Massachusetts, USA

A MIT professor was murdered in his home near the MIT and Harvard campuses, sending shockwaves through the academic and Jewish communities.

December 2025 — Los Angeles County, California, USA

Gunfire struck a Jewish family’s home during the Hanukkah season. No fatalities were reported, but the incident intensified fear within the local community.

December 14, 2025 — Sydney, Australia

A terrorist attack during a Chabad Hanukkah Celebration resulted in the murder of Jewish civilians, including a Holocaust survivor, and injuries to many others. The attack reverberated across Jewish communities worldwide during the Festival of Light.

Each entry marks a life interrupted, a family shattered, and a community forever changed. To record is to remember. To remember is to refuse erasure. May their memories be a blessing.

You can read more about the light of Hanukkah shining through the darkness here.

Guardians of the Light: A Shared Moral Calling

Posted by

You can find a Hebrew version of this blog here.

A window stays lit
Someone chose not to look away
Darkness waits outside

Hanukkah is the story of miracles. Some wrought by God, some by human courage, and some by the quiet partnership between the two.

In 167 BCE, Judah the Maccabee led a small, outnumbered Jewish force against the Syrian-Greek empire that sought to erase Judaism from Jewish life and Jewish land. It was a revolt not only against physical domination, but against spiritual erasure. Then there was the second miracle, the oil. A single cruse, enough for one day, burned for eight. Light endured beyond all rational expectation.

We often think of these miracles as ancient history, but there are modern-day Judah the Maccabees among us. Additionally, there are righteous gentiles whose actions, like the oil, allow light to burn far longer than it should.

On December 14, 2025, during the Hanukkah massacre at a Chabad celebration in Sydney, Australia, terror descended in the most literal way. Amid the chaos, one man did not flee. Ahmed El Ahmed ran toward danger. He leapt onto one of the terrorists, wrestled away his weapon, and was shot twice in the process. His body absorbed bullets meant for others. His courage saved lives.

In that moment, Ahmed El Ahmed became a modern-day Judah the Maccabee. Not because he was Jewish, but because he chose humanity. Because he understood, instinctively, that there are moments when the only moral response is to stand between light and darkness.

This was not the first time Hanukkah light was defended by someone outside the Jewish community.

In 1993, in Billings, Montana, Jews were targeted by white supremacists trying to establish an “Aryan homeland.” A Jewish cemetery was desecrated. Bomb threats were made against the synagogue. A brick was thrown through the bedroom window of a five-year-old Jewish boy, aimed directly at the menorah on his windowsill. Police advised the family to take the menorah down. Instead, the community rose up.

Pastor Keith Torney, became the Judah the Maccabee of Billings. Every revolt needs a leader and he understood that silence would only invite more darkness. He rallied churches. Children drew paper menorahs. Families taped them to their windows. The local newspaper printed a full-page menorah for residents to display.

Soon, thousands of homes lit menorahs alongside their Christmas decorations. It was David versus Goliath, fought not with stones, but with crayons and courage. Hate retreated. Light endured.

In November 2025, I traveled to Africa for the first time to attend a Moroccan Jewish wedding. It unfolded over six days, from the henna to the chuppah to Shabbat itself, each moment steeped in joy, ritual, and an unbroken sense of continuity. During the ceremony, the rabbis and the father of the bride paused to publicly thank the King of Morocco for protecting Jews and allowing them to worship openly and without fear.

The gratitude was neither ceremonial nor abstract. During World War II, when the Nazis demanded lists of Jews, the King of Morocco famously replied that there were no Jews in Morocco, only Moroccans. For that refusal, the Vichy regime exiled him for two years. His people revolted. Their king returned.

Sitting at the wedding and hearing those words spoken aloud under the Chuppah by the Rabbi and Father of the Bride, the moment felt both precious and precarious, a reminder of how rare such protection has been in Jewish history and how fragile it can feel even now. As the tragic events of Hanukkah at Bondi Beach in Sydney unfolded, that expression of gratitude—for safety, for dignity, for the simple ability to celebrate openly—took on an even deeper poignancy.

What binds these stories together is not geography or religion. It is choice.

Ahmed El Ahmed chose to run toward danger
Keith Torney chose to multiply light rather than advise concealment
The King of Morocco chose dignity over compliance. Each, in their own way, became a modern-day Maccabee.

And yet, my soul has also been lifted by quieter miracles.

In the days following the Sydney massacre, messages arrived from non-Jewish friends across the world: Bahrain, France, Ghana, India, Japan, Lebanon, Nigeria, the UAE, the United Kingdom, and  the United States. Each message mattered. Kindness does not require power or position. It requires awareness. The willingness to say: I see you. I am with you.

The silence, too, speaks. Some are silent out of fear, some out of exhaustion, and some out of indifference. History has taught us that silence is never neutral.

During World War II, more than 29,000 non-Jews risked their lives to save Jews. Today, Jews again find themselves asking who will stand up, who will step forward, and who will look away. The consequences of demonization are no longer theoretical. They are written in blood, in broken families, and in communities forced to grieve while still standing.

Hanukkah teaches us that darkness does not disappear on its own. It is challenged. Sometimes by armies, sometimes by oil, and sometimes by a single person who decides that this is the moment to stand.

Heroes walk among us. Some are loud. Some are hidden. All are needed.

This Hanukkah, may we recognize the modern-day Maccabees. May we honor the righteous gentiles. And may we never underestimate the power of choosing light, especially when it would be easier to look away.

Hanukkah does not ask us to fix the world. It asks us not to abandon it.

This holiday season place a menorah in your window. It can be drawn by a child. It can be printed on paper. It can be imperfect. What matters is the choice to be visible.

When you light a menorah, you are not making a political statement. You are making a human one: that Jews do not stand alone, that faith deserves protection, and that light grows stronger when it is shared.

Light does not argue with darkness. It shines through it. And sometimes, that is miracle enough.

Appendix

Guardians of the Light

In every generation, there are those who become Guardians of the Light. Men and women who rise in moments of danger to protect what is sacred, not because they are commanded, but because they recognize truth when it is threatened.

In the Torah, light is the first act of creation “Let there be light.” It is the foundation of order before law, nation, or power. In the New Testament, light is the moral imperative “The light shines in the darkness, and the darkness has not overcome it.” And in the Qur’an, light is guidance itself “Allah is the Light of the heavens and the earth.”

Across these traditions, light is not passive; it must be guarded, carried, and sometimes defended by human hands. Guardians of the Light are defined not by faith or identity, but by choice. The decision to stand between violence and the vulnerable, to protect worship, dignity, and life itself. Like the oil of Hanukkah, their courage may seem insufficient in the moment, yet it burns longer than reason allows, reminding us that history is shaped not only by power, but by those who refuse to let the light go out.

Guardians of the Light do not always carry torches. Sometimes, they turn on a lamp and refuse to turn it off.

Photo Credit:  Quincy, my son-in-law, took this photo of Glowworms in New Zealand.  Quincy explained “At first we didn’t see (the glowworms) because the sun was just setting and we’d been walking with flashlights, but once we turned the flashlights off and let our eyes adjust, suddenly we realized we were surrounded by these tiny points of light like stars. It was very magical and while not exactly like the candles of the Hanukkah story, it felt meaningful in a similar metaphorical vein”

You can read more about the light of Hanukkah shining through the darkness here.

You can read this blog in Hebrew here.