שומרי האור: שליחות מוסרית משותפת

חלון נשאר מואר
מישהו בחר שלא להסיט את המבט
החושך ממתין בחוץ

.חנוכה הוא סיפור של ניסים. יש ניסים שנעשו בידי שמיים, יש שנולדו מאומץ אנושי, ויש שנוצרו מן השותפות השקטה שבין השניים

.בשנת 167 לפנה״ס הוביל יהודה המכבי כוח יהודי קטן ונחשל במספרו נגד האימפריה הסלווקית־יוונית, שביקשה למחוק את היהדות מחיי היהודים ומאדמתם. זו הייתה מרידה לא רק נגד שלטון פיזי, אלא נגד מחיקה רוחנית. ואז בא הנס השני — השמן. פך אחד, שהיה בו די ליום אחד בלבד, בער שמונה ימים. האור החזיק מעמד מעבר לכל ציפייה רציונלית

.לעיתים אנו נוטים לראות בניסים הללו היסטוריה עתיקה, אך יש בינינו יהודה מכבים בני זמננו. ובצידם — חסידי אומות העולם, שמעשיהם, כמו השמן, מאפשרים לאור לבעור הרבה מעבר למה שנדמה שאפשרי

.ב־14 בדצמבר 2025, במהלך הטבח בחנוכה באירוע של חב״ד בסידני, אוסטרליה, ירד הטרור במלוא מובנו. בתוך הכאוס היה אדם אחד שלא נמלט. אחמד אל־אחמד רץ אל הסכנה. הוא קפץ על אחד המחבלים, חטף ממנו את נשקו, ונפצע מירי פעמיים תוך כדי כך. גופו ספג קליעים שיועדו לאחרים. אומץ ליבו הציל חיים

.ברגע ההוא הפך אחמד אל־אחמד ליהודה המכבי בן זמננו. לא מפני שהיה יהודי, אלא מפני שבחר באנושיות. מפני שהבין, באינסטינקט, שיש רגעים שבהם התגובה המוסרית היחידה היא לעמוד בין האור לבין החושך

.זו לא הייתה הפעם הראשונה שאור החנוכה הוגן בידי מי שאינו מן הקהילה היהודית

.בשנת 1993, בבילינגס שבמונטנה, הותקפו יהודים בידי עליונות לבנה שניסתה להקים “מולדת ארית”. בית קברות יהודי חולל. הושמעו איומי פצצה נגד בית הכנסת. לבנה הושלכה דרך חלון חדר השינה של ילד יהודי בן חמש — מכוונת ישירות אל המנורה שעל אדן החלון. המשטרה המליצה למשפחה להסיר את המנורה. במקום זאת — הקהילה קמה על רגליה

.הכומר קית’ טורני הפך ליהודה המכבי של בילינגס. כל מרד זקוק למנהיג, והוא הבין ששתיקה רק תזמין עוד חושך. הוא גייס כנסיות. ילדים ציירו מנורות נייר. משפחות הדביקו אותן לחלונותיהן. העיתון המקומי הדפיס מנורה על עמוד שלם לתצוגה בבתים

.עד מהרה אלפי בתים הוארו במנורות לצד קישוטי חג המולד. זה היה דוד מול גוליית — לא באבנים, אלא בעפרונות צבעוניים ובאומץ. השנאה נסוגה. האור החזיק מעמד

.בנובמבר 2025 נסעתי לראשונה לאפריקה כדי להשתתף בחתונה יהודית מרוקאית. היא נפרשה על פני שישה ימים — מהחינה אל החופה ועד לשבת עצמה — וכל רגע היה ספוג בשמחה, בטקסיות ובתחושת רציפות בלתי־נשברת. במהלך הטקס עצרו הרבנים ואב הכלה כדי להודות בפומבי למלך מרוקו על הגנתו על היהודים ועל האפשרות להתפלל בגלוי וללא פחד

.ההכרת תודה לא הייתה טקסית או מופשטת. במהלך מלחמת העולם השנייה, כשדרשו הנאצים רשימות של יהודים, השיב מלך מרוקו במפורסם כי אין יהודים במרוקו — יש רק מרוקאים. על סירובו הזה הגלה אותו משטר וישי לשנתיים. עמו מרד. מלכם שב

.לשבת בחתונה ולשמוע את המילים הללו נאמרות בקול רם מתחת לחופה בידי הרב ואב הכלה — הרגע היה גם יקר וגם שברירי, תזכורת עד כמה הגנה כזו הייתה נדירה בהיסטוריה היהודית ועד כמה היא עדיין עלולה להיראות שברירית. כאשר התגלגלו האירועים הטרגיים של חנוכה בחוף בונדי בסידני, אותה הבעת תודה — על ביטחון, על כבוד, על היכולת הפשוטה לחגוג בגלוי — קיבלה עומק וכאב גדולים עוד יותר

.מה שמחבר בין הסיפורים הללו אינו גיאוגרפיה או דת. זו הבחירה

.אחמד אל־אחמד בחר לרוץ אל הסכנה
.קית’ טורני בחר להרבות אור במקום לייעץ להסתרה
.מלך מרוקו בחר בכבוד על פני ציות
.כל אחד בדרכו הפך למכבי בן זמננו

.ועם זאת, נשמתי התרוממה גם מניסים שקטים יותר

.בימים שלאחר הטבח בסידני הגיעו מסרים מחברים שאינם יהודים מכל העולם: בחריין, צרפת, גאנה, הודו, יפן, לבנון, ניגריה, איחוד האמירויות, בריטניה וארצות הברית. כל מסר היה משמעותי. חסד אינו דורש כוח או מעמד. הוא דורש מודעות — את הנכונות לומר: אני רואה אותך. אני איתך

.גם השתיקה מדברת. יש השותקים מפחד, יש מעייפות, ויש מאדישות. ההיסטוריה לימדה אותנו ששתיקה לעולם אינה ניטרלית

.במהלך מלחמת העולם השנייה סיכנו יותר מ־29,000 לא־יהודים את חייהם כדי להציל יהודים. היום יהודים שוב מוצאים עצמם שואלים מי יעמוד, מי יתקדם קדימה, ומי יסיט את מבטו. השלכות ההסתה אינן עוד תיאורטיות. הן כתובות בדם, במשפחות שבורות, ובקהילות שנאלצות להתאבל תוך כדי עמידה זקופה

.חנוכה מלמד אותנו שהחושך אינו נעלם מעצמו. מאתגרים אותו. לפעמים בצבאות, לפעמים בשמן, ולפעמים באדם אחד שמחליט שזה הרגע לעמוד

.גיבורים מהלכים בינינו. יש רועשים. יש נסתרים. כולם נחוצים

.בחנוכה הזה, מי ייתן ונזהה את המכבים בני זמננו. נכבד את חסידי אומות העולם. ולעולם לא נמעיט בכוחה של הבחירה באור — במיוחד כשקל יותר להסיט את המבט

.חנוכה אינו מבקש מאיתנו לתקן את העולם. הוא מבקש מאיתנו לא לנטוש אותו

.בחג הזה הציבו מנורה בחלונכם. היא יכולה להיות מצוירת בידי ילד. מודפסת על נייר. לא מושלמת. מה שחשוב הוא הבחירה להיות נראים

.כאשר אתם מדליקים מנורה, אינכם מצהירים הצהרה פוליטית. אתם מצהירים הצהרה אנושית: שיהודים אינם עומדים לבדם, שאמונה ראויה להגנה, ושאור מתחזק כאשר חולקים אותו

.האור אינו מתווכח עם החושך. הוא מאיר דרכו. ולפעמים — זהו נס דיו

נספח

“שומרי האור”

 .בכל דור יש מי שהופכים לשומרי האור. נשים וגברים שקמים ברגעי סכנה כדי להגן על מה שקדוש — לא משום שנצטוו, אלא משום שהם מזהים אמת כאשר היא נתונה לאיום

.בתורה, האור הוא מעשה הבריאה הראשון: “יהי אור”. הוא היסוד של הסדר עוד לפני חוק, אומה או כוח. בברית החדשה, האור הוא צו מוסרי: “והאור מאיר בחושך, והחושך לא השיגו”. ובקוראן, האור הוא ההדרכה עצמה: “אללה הוא אור השמים והארץ”

.לאורך כל המסורות הללו, האור אינו פסיבי; יש לשמור עליו, לשאת אותו ולעיתים אף להגן עליו בידיים אנושיות. שומרי האור אינם מוגדרים על-פי אמונה או זהות, אלא על-פי בחירה. הבחירה לעמוד בין אלימות לבין הפגיעים, להגן על פולחן, על כבוד האדם ועל החיים עצמם. כמו שמן החנוכה, אומץ ליבם עשוי להיראות בלתי מספיק באותו רגע, אך הוא בוער זמן רב מעבר למה שההיגיון מאפשר, ומזכיר לנו שההיסטוריה מעוצבת לא רק בידי כוח, אלא גם בידי מי שמסרבים לתת לאור לכבות

.שומרי האור אינם תמיד נושאים לפידים. לעיתים, הם פשוט מדליקים מנורה ומסרבים לכבות אותה

.קרדיט לצילום: קווינסי, חתני, צילם תמונה זו של תולעי-אור בניו זילנד. קווינסי הסביר:
“בהתחלה לא ראינו (את תולעי-האור) כי השמש בדיוק שקעה והלכנו עם פנסים, אבל ברגע שכיבינו את הפנסים ונתנו לעיניים להתרגל, פתאום הבנו שאנחנו מוקפים בנקודות אור זעירות כמו כוכבים. זה היה קסום מאוד, ולמרות שלא בדיוק כמו נרות סיפור החנוכה, הייתה לכך משמעות דומה במובן המטפורי”

.ניתן לקרוא עוד על אורו של חנוכה המאיר את החשכה כאן

You can read an English version of this blog here.